Vespa Px 150

שמתי 18,000 קילומטרים על PX150 משנת 79 ברחבי רומא והכבישים האחוריים של טוסקנה, ושדרוג ההצתה האלקטרונית על פני ה- GT הישן המבוסס על נקודות באמת עשה את ההבדל - התחלות קרות עברו מהגרלה לטקס אמין של שתי בעיטות. העברת ההילוכים העקיפה דרך מנגנון הכידון המוזר הזה לא הפסיק להרגיש מנוגד לאינטואיציה, והברגת התנועה הרומית במהירות של 80 קמ"ש עם בלמי תוף מלפנים ומאחור דורשת כבוד אמיתי ומרחק תכנון. דו-פעימות 150 סמ"ק מושכת בצורה נקייה מ -3,500 סל"ד ויפתיע באמת נהגי מכוניות ברציפות עירוניות, אך בקש ממנו להחזיק 90 קמ"ש בכתף האוטוסטרדה והאוויברציות דרך הרצפה הופכות לשיחה שלא רצית לנהל. גוף הפלדה המונוקוק הוא גם הקסם וגם האחריות שלו - הוא רוכב כמו קורקינט ראוי, נטוע ותכליתי, אבל מגרד חניה רשלני אחד עולה לך כסף אמיתי.

רכבתי על PX 150 משנת 89 מדי יום במשך שנתיים דרך רומא ומאוחר יותר לונדון, והדבר שמדהים אותך קודם הוא עד כמה זה מרגיש כנה מבחינה מכנית - כל החלפת הילוכים דרך משמרת הטוויסט השמאלית הזו היא מכוונת, כמעט טקסית, ואתה אוהב את זה או שאתה שונא את זה. האינדיקטורים המשולבים של ה- Arcobaleno מנקים את האוזניות יפה מעל ה- PX הישן יותר, והמושב המעודכן נסבל באופן שולי בריצות ארוכות יותר, אבל בואו נהיה אמיתיים: אחרי 45 דקות החלק האחורי שלך נעשה. שתי פעימות 149 סמ"ק מושכת מספיק טוב בתנועה ויגע באמת 95 קמ"ש בדירה, אך היא חסרת נשימה ברמפות בכביש המהיר ושונא רוחות נגדיות. האמינות היא מוצקה אם אתה נשאר בראש תערובת הדו-פעימות ולא תתעלם משמן תיבת ההילוכים - הזנח גם ותלמד שיעורים יקרים במהירות.

ניהלתי את Millennium PX 150 כנוסע היומי שלי במשך שנתיים ברומא ומאוחר יותר בלונדון, והדבר לימד אותי לא פחות על ענווה מכנית כמו על הנאה מרכיבה. למשמרת ההילוכים הסיבובית הזו לוקח שבוע מוצק כדי להפסיק להביך אותך בצמתים, וברגע שהדו-פעימות מגיעה לרצועת הכוח הצרה שלה בסביבות 5,000 סל"ד היא מושכת בדחיפות מספקת שמסווה עד כמה המספרים באמת צנועים. הגרסה המצוידת בזרז שבדקתי הרגישה חנוקה מעט בהשוואה לגרסת הלא-חתולים שעמית רץ לצידי - עצלן יותר באופן ניכר מהקו, חם יותר באופן שולי רץ בתנועה. מה שפיאג'יו שינה במהדורת המילניום מסתכם באפשרויות צבע חדשות וכמה שינויים בגימור כרום, שהם הוכחה מרגיעה לנוסחה מושלמת או עדות לכך שמחלקת הנהלת החשבונות מנהלת את חטיבת המוצרים - תלוי במצב הרוח שלך.

שמתי כ -8,000 ק"מ על PX150 משנת 2004 במשך שנתיים של נסיעות עירוניות ופיצוצי סוף שבוע, והאמת מסובכת. הממיר הקטליטי וערבוב השמן האוטומטי היו עדכונים הגיוניים - לא עוד ערבוב דלק מראש והרבה פחות תלונות על עשן כחול מהולכי רגל - אבל החתול חונק את 5.5 הסוסים הצנועים כבר בצורה ניכרת בכל דבר מעל 70 קמ"ש, כאשר מערך הפחמימות והקנה הישן היה יותר מהיר. תיבת ההילוכים הנפרדת ותיבת ההילוכים הנפרדת נותרו אנכרוניזם מהנה באמת, ומרכב הפלדה כולו מונע משפשופים עירוניים שימחקו קורקינט מודרני מפלסטיק, אך משקל רטוב של 115 ק"ג פירושו תמרון במהירות נמוכה בחניונים הדוקים הוא אימון אמיתי. בלם הדיסק הקדמי האופציונלי היה שדרוג משמעותי על פני התוף - תפוס אותו אם אתה יכול למצוא דוגמה מצוידת בדיסק - מכיוון שהתוף האחורי לבדו נותן לך דפיקות לב ברטוב.